לא יודעים איך למות

איפה הנשמה שלי?

כשדנים בנושא המוות אתם תווכחו עד כמה השאלה הזו חשובה.

כאשר אנשים מתים, בודאי כולכם יודעים, שמה שקורה הוא היפרדות של הנשמה מהגוף. השאלה החשובה היא האם הנשמה משתחררת מהגוף האורגני-פיזי, מהגלימה, מחליפת הצלילה של האדם בצורה מודעת וראויה או שהיא "קופצת החוצה", "מתנתקת", "נקרעת" מהגוף.

בגלל התעלמות מהנושא של מוות ,פחד וחוסר חינוך, העדר הכנה לקראת מוות וחוסר מודעות רגע מותו של אדם, ברוב המיקרים, הוא טראומטי הן לאדם עצמו והן לסובבים אותו. 

רק במיקרים שבהם האדם משחרר את נשמתו בצורה מסודרת ומת כראוי לא תהיה טראומה. הטראומה נוצרת מכך שברגע המוות, או ממש לפניו, הנשמה עוזבת את הגוף בלי מודעות לעיתים בהפתעה מוחלטת, לעיתים היא אפילו לא יודעת שהגוף הספציפי כלה ועוד ועוד מצבים – המוות אינו פתור.

יש לומר שניתן למצוא אחוז מאד גבוה של טראומה מהסוג הזה אצל אנשים שקרובים אליהם נפטרו, שהם היו נוכחים במוות אפילו באופן אקראי או שהם עצמם גוררים מיקרי מוות לא פתורים מגלגולי חיים קודמים והכל כי אנשים על הפלאנטה הזו לא יודעים איך למות.

הגיעה אלי אשה צעירה, ששנתיים קודם לכן אמה נפטרה במפתיע מסרטן. היא סיפרה כי האירוע היה קשה. בני המשפחה היו הרוסים. מזה שנתיים. כולם במצב לא טוב. למרות זאת אחותה הצעירה מתחילה לחזור לאט לאט לחיים והתחילה לצאת עם בחור שעוזר לה להתגבר על הצער. אביה אינו מאמין שיוכל אי פעם למצוא עוד אשה שיאהב כל כך כמו את אמה, אבל הוא המשיך בחייו. אפילו הסבא והסבתא, הוריה של האם, ממשיכים בחייהם - כי הזמן לעיתים עוזר לריפוי. אבל היא לא מצליחה. היא כל יום חולמת על האם, היא כל יום בוכה על האובדן, היא אמרה שהיא אפילו שומעת את אמה אבל מפחדת שיגידו שהיא משוגעת.

ביקשתי ממנה לתאר במה שונים חייה ממה שהיו קודם והיא סיפרה שיש לה כאבי גב וכאבים בעורף. לעיתים קרובות יש לה גם כאבי ראש והדבר הכי חזק זו עייפות כרונית וחוסר רצון לחיות.

היא ידעה שזה היה טראומטי, היא ידעה את כל המילים המתאימות, אבל חלפו כבר שנתיים והיא עדיין אינה מצליחה להבין מדוע אין שום סימן קטן של התגברות והמשך הלאה. החבר שלה עזב אותה כי אי אפשר היה להמשיך בזוגיות כשאין לה כל רצון לחיות; הוא אמר לה שהיא לא עצמה וקשה לו מאד להמשיך כך.

הדרך הטובה ביותר להראות לאותה אשה מה קורה היתה לעשות רגרסיה לרגע המוות של האם. 

כשעושים רגרסיה, כמו שכבר ציינתי, חוזרים אחורנית על ציר הזמן כדי לראות מה היה קודם ועל מנת להבין מה הוביל למצב של טראומה, של הידבקות, ועוד.

היא חזרה לתקופה שלפני הממוגרפיה של האם. שם ראתה האשה שהכל בסדר, היא שמחה והחיים טובים. מהרגע שנודע שהאם חולה האשה ראתה שהיא זו שהיתה רוב הזמן עם האם. האב עבד ורק אחרי יום עבודה ובסופי שבוע היה עם האם; אחותה הצעירה היתה קטנה מכדי לטפל בה, הוריה של האם גרו בעיר אחרת ובאו לבקר עד כמה שהגיל איפשר להם, בעוד שהיא היתה שם כל הזמן. היא החליטה להפסיק לעבוד כי הרגישה שהטיפול באמה חשוב יותר. הקשר ביניהן התחזק מאד. זה הביא שמחה לשתיהן ולתחושת הזדהות מצד הבת. לכן, כשהגיע רגע המוות, במקום שנשמת האם תמשיך בדרכה היא נתלתה על הבת, כמו תרמיל גב, ושתיהן המשיכו את דרכן ביחד.

קודם כל היה צריך לשחרר את נשמת האם. כמו תמיד בתהליך כזה, כפי שכבר ציינתי, הנשמה מאד מפוחדת; אם לא היתה מפוחדת מראש היא היתה בודאי ממשיכה בדרכה. תמיד מציעים לנשמה כזו ליווי של ישויות אור מהיקום, מרגיעים ומבטיחים שהניתוק יאפשר לה לחזור הביתה. מובן שהמודעות של הבת למצב עזרה מאד בתהליך השחרור וגם היא הרגישה שזהו תהליך הפרידה שהיתה זקוקה לו.

אחרי ששחררה את נשמת האם לדרכה עם הרבה אור, אהבה וחמלה, הבת עשתה תהליך של שיחזור.

כעת עמדו לרשותה ההבנה והמודעות של כל מה שקרה. היא חזרה אחורנית על ציר הזמן לתקופה שהיא החליטה לוותר על עבודתה ולטפל באמה ועשתה ניתוק אנרגטי מהאם, כששני הצדדים הבינו שזה יאפשר להן לעבור את התקופה באופן אחר. זה אינו אומר שהבת אוהבת את אמה פחות - עובדה שהיא מוותרת על עבודתה על מנת לטפל בה – וגם אין משמעות הדבר שהקשר ביניהן יהיה מעתה חלש יותר; הוא יהיה שונה: בלי הזדהות של הבת, הזדהות מיותרת כי היא אינה מועילה לאף אחת מהן. היו הרבה אהבה חמלה ואיכפתיות מצד הבת, אבל לא חיבור והזדהות.

הבת ראתה, בתהליך השיחזור, שהניתוק מאפשר לה לטפל באמה באופן שונה ולהכין את האם ואת עצמה לרגע המוות בצורה אחרת.

כשהגיע רגע המוות היא הציעה לנשמה ליווי להמשך הדרך ושיחררה את האם עם הרבה אור, אהבה וחמלה.

המשכנו את תהליך השיחזור עד כאן ועכשיו והיא ראתה שאמנם יש צער וכאב על האובדן, אבל ההסתגלות הפעם הרבה יותר קלה. בני המשפחה ממשיכים בחייהם בצורה טובה יותר ומהירה יותר וגם היא עצמה ממשיכה בחייה עם החבר שלה, עם מוטיבציה לבנית משפחה לעצמה. היא זקופה ויציבה ובעיקר רוצה לחיות.

נפגשנו שוב אחרי חודשיים והיא סיפרה לי שהיא כבר אינה עייפה, שכאבי הגב והעורף פסקו ושיש הקלה בכאבי הראש. היא עדכנה גם את חברה לשעבר במה שחוותה. הם סגרו את הענין ביניהם בצורה טובה ובלי רגשות רעים וכעת היא יכולה להמשיך בדרכה.

העיסוק בנושא החשוב הזה רק החל וכמובן שישנם סיפורים ודוגמאות לרוב אך בעקבות דיון שהיה לי הבוקר עם ישויות האור שמלוות אותי הוחלט לקחת פסק זמן מכתיבת פוסטים נוספים . אינני יודעת איך אוכל להודיע לכם במידה ואחזור לפרסם אך אני משוכנעת שאם מקפידים על חיבור לנשמה וליקום שמאפשר לנו פרספקטיבה רחבה יותר, אם דואגים לעידון המודעות ולהזנת הרבדים האנרגטיים שלנו זה מאפשר לנו לחיות בעין הסערה ואז דברים מסתדרים והכל קורה לטובה.

 

אני שולחת לכם אור, אהבה וחמלה

אסתי