לא יודעים איך למות

איפה הנשמה שלי?

כשדנים בנושא המוות אתם תווכחו עד כמה השאלה הזו חשובה.

כאשר אנשים מתים, בודאי כולכם יודעים, שמה שקורה הוא היפרדות של הנשמה מהגוף. השאלה החשובה היא האם הנשמה משתחררת מהגוף האורגני-פיזי, מהגלימה, מחליפת הצלילה של האדם בצורה מודעת וראויה או שהיא "קופצת החוצה", "מתנתקת", "נקרעת" מהגוף.

בגלל התעלמות מהנושא של מוות ,פחד וחוסר חינוך, העדר הכנה לקראת מוות וחוסר מודעות רגע מותו של אדם, ברוב המיקרים, הוא טראומטי הן לאדם עצמו והן לסובבים אותו. 

רק במיקרים שבהם האדם משחרר את נשמתו בצורה מסודרת ומת כראוי לא תהיה טראומה. הטראומה נוצרת מכך שברגע המוות, או ממש לפניו, הנשמה עוזבת את הגוף בלי מודעות לעיתים בהפתעה מוחלטת, לעיתים היא אפילו לא יודעת שהגוף הספציפי כלה ועוד ועוד מצבים – המוות אינו פתור.

יש לומר שניתן למצוא אחוז מאד גבוה של טראומה מהסוג הזה אצל אנשים שקרובים אליהם נפטרו, שהם היו נוכחים במוות אפילו באופן אקראי או שהם עצמם גוררים מיקרי מוות לא פתורים מגלגולי חיים קודמים והכל כי אנשים על הפלאנטה הזו לא יודעים איך למות.

הגיעה אלי אשה צעירה, ששנתיים קודם לכן אמה נפטרה במפתיע מסרטן. היא סיפרה כי האירוע היה קשה. בני המשפחה היו הרוסים. מזה שנתיים. כולם במצב לא טוב. למרות זאת אחותה הצעירה מתחילה לחזור לאט לאט לחיים והתחילה לצאת עם בחור שעוזר לה להתגבר על הצער. אביה אינו מאמין שיוכל אי פעם למצוא עוד אשה שיאהב כל כך כמו את אמה, אבל הוא המשיך בחייו. אפילו הסבא והסבתא, הוריה של האם, ממשיכים בחייהם - כי הזמן לעיתים עוזר לריפוי. אבל היא לא מצליחה. היא כל יום חולמת על האם, היא כל יום בוכה על האובדן, היא אמרה שהיא אפילו שומעת את אמה אבל מפחדת שיגידו שהיא משוגעת.

ביקשתי ממנה לתאר במה שונים חייה ממה שהיו קודם והיא סיפרה שיש לה כאבי גב וכאבים בעורף. לעיתים קרובות יש לה גם כאבי ראש והדבר הכי חזק זו עייפות כרונית וחוסר רצון לחיות.

היא ידעה שזה היה טראומטי, היא ידעה את כל המילים המתאימות, אבל חלפו כבר שנתיים והיא עדיין אינה מצליחה להבין מדוע אין שום סימן קטן של התגברות והמשך הלאה. החבר שלה עזב אותה כי אי אפשר היה להמשיך בזוגיות כשאין לה כל רצון לחיות; הוא אמר לה שהיא לא עצמה וקשה לו מאד להמשיך כך.

הדרך הטובה ביותר להראות לאותה אשה מה קורה היתה לעשות רגרסיה לרגע המוות של האם. 

כשעושים רגרסיה, כמו שכבר ציינתי, חוזרים אחורנית על ציר הזמן כדי לראות מה היה קודם ועל מנת להבין מה הוביל למצב של טראומה, של הידבקות, ועוד.

היא חזרה לתקופה שלפני הממוגרפיה של האם. שם ראתה האשה שהכל בסדר, היא שמחה והחיים טובים. מהרגע שנודע שהאם חולה האשה ראתה שהיא זו שהיתה רוב הזמן עם האם. האב עבד ורק אחרי יום עבודה ובסופי שבוע היה עם האם; אחותה הצעירה היתה קטנה מכדי לטפל בה, הוריה של האם גרו בעיר אחרת ובאו לבקר עד כמה שהגיל איפשר להם, בעוד שהיא היתה שם כל הזמן. היא החליטה להפסיק לעבוד כי הרגישה שהטיפול באמה חשוב יותר. הקשר ביניהן התחזק מאד. זה הביא שמחה לשתיהן ולתחושת הזדהות מצד הבת. לכן, כשהגיע רגע המוות, במקום שנשמת האם תמשיך בדרכה היא נתלתה על הבת, כמו תרמיל גב, ושתיהן המשיכו את דרכן ביחד.

קודם כל היה צריך לשחרר את נשמת האם. כמו תמיד בתהליך כזה, כפי שכבר ציינתי, הנשמה מאד מפוחדת; אם לא היתה מפוחדת מראש היא היתה בודאי ממשיכה בדרכה. תמיד מציעים לנשמה כזו ליווי של ישויות אור מהיקום, מרגיעים ומבטיחים שהניתוק יאפשר לה לחזור הביתה. מובן שהמודעות של הבת למצב עזרה מאד בתהליך השחרור וגם היא הרגישה שזהו תהליך הפרידה שהיתה זקוקה לו.

אחרי ששחררה את נשמת האם לדרכה עם הרבה אור, אהבה וחמלה, הבת עשתה תהליך של שיחזור.

כעת עמדו לרשותה ההבנה והמודעות של כל מה שקרה. היא חזרה אחורנית על ציר הזמן לתקופה שהיא החליטה לוותר על עבודתה ולטפל באמה ועשתה ניתוק אנרגטי מהאם, כששני הצדדים הבינו שזה יאפשר להן לעבור את התקופה באופן אחר. זה אינו אומר שהבת אוהבת את אמה פחות - עובדה שהיא מוותרת על עבודתה על מנת לטפל בה – וגם אין משמעות הדבר שהקשר ביניהן יהיה מעתה חלש יותר; הוא יהיה שונה: בלי הזדהות של הבת, הזדהות מיותרת כי היא אינה מועילה לאף אחת מהן. היו הרבה אהבה חמלה ואיכפתיות מצד הבת, אבל לא חיבור והזדהות.

הבת ראתה, בתהליך השיחזור, שהניתוק מאפשר לה לטפל באמה באופן שונה ולהכין את האם ואת עצמה לרגע המוות בצורה אחרת.

כשהגיע רגע המוות היא הציעה לנשמה ליווי להמשך הדרך ושיחררה את האם עם הרבה אור, אהבה וחמלה.

המשכנו את תהליך השיחזור עד כאן ועכשיו והיא ראתה שאמנם יש צער וכאב על האובדן, אבל ההסתגלות הפעם הרבה יותר קלה. בני המשפחה ממשיכים בחייהם בצורה טובה יותר ומהירה יותר וגם היא עצמה ממשיכה בחייה עם החבר שלה, עם מוטיבציה לבנית משפחה לעצמה. היא זקופה ויציבה ובעיקר רוצה לחיות.

נפגשנו שוב אחרי חודשיים והיא סיפרה לי שהיא כבר אינה עייפה, שכאבי הגב והעורף פסקו ושיש הקלה בכאבי הראש. היא עדכנה גם את חברה לשעבר במה שחוותה. הם סגרו את הענין ביניהם בצורה טובה ובלי רגשות רעים וכעת היא יכולה להמשיך בדרכה.

העיסוק בנושא החשוב הזה רק החל וכמובן שישנם סיפורים ודוגמאות לרוב אך בעקבות דיון שהיה לי הבוקר עם ישויות האור שמלוות אותי הוחלט לקחת פסק זמן מכתיבת פוסטים נוספים . אינני יודעת איך אוכל להודיע לכם במידה ואחזור לפרסם אך אני משוכנעת שאם מקפידים על חיבור לנשמה וליקום שמאפשר לנו פרספקטיבה רחבה יותר, אם דואגים לעידון המודעות ולהזנת הרבדים האנרגטיים שלנו זה מאפשר לנו לחיות בעין הסערה ואז דברים מסתדרים והכל קורה לטובה.

 

אני שולחת לכם אור, אהבה וחמלה

אסתי

מהו פחד מוות?

איפה הנשמה שלי?

אני רוצה לציין בפני הקוראים החדשים שהצטרפו לאחרונה שהשאלה "איפה הנשמה שלי?" פותחת כל פוסט. אני רוצה לעודד אתכם לשאול אותה ברצינות כל פעם שאתם קוראים את הפוסטים שלי, אבל גם בהזדמנויות אחרות. אני גם ממליצה לקרוא פוסטים מוקדמים ששם אני מנסה להסביר את החשיבות של השאלה.

ועכשיו לנושא של הפוסט הנוכחי – מהו פחד מוות? מה מפחד למות? מי מפחד למות? ממה נובע פחד מוות? אולי אם נחקור ונבין את הנושא יהיה לנו קל יותר להתגבר עליו?

אני רוצה להציע לכם לעצור ולנסות להזכר מתי היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתם פחד מוות? בידקו מה קרה שם:האם היתה זו תחושה של שניה, דקה, שעה או יותר? מה אתם זוכרים מהאירוע? מדוע היה פחד מוות? מה היה הגורם הישיר? על מה הרגשתם שזה מאיים עד כדי כך שזה גרם לפחד מוות? היכן היתה נשמתכם באותו זמן?

אם מתבוננים סביב כמעט כל דבר בחיינו קשור לפחד מוות – פחד מכלייה, פחד מסופיות, פחד שלא יהיה "מספיק" על מנת להמשיך לחיות: לא יהיה מספיק אויר, לא יהיה מספיק אוכל, לא יהיה מספיק כסף, לא יהיה מספיק ריפוי, או מספיק אהבה ועוד ועוד. זהו פחד פן יקרה משהו שיביא עלינו כלייה וצריך לדאוג לכך שזה לא יקרה.

האם מדובר בפחד של הנשמה מכלייה?

האם מדובר בפחד של הגוף מכלייה?

פחד מוות – אפילו המוות עצמו מסוגל לגרום לנו לטראומה. לו רק הנשמה שלנו היתה עדינה מספיק, מודעת מספיק ואיתנו זה היה מקל על תחושת הסופיות שהפחד מבטא.איך? לנשמה – למעט מיקרים בודדים – אין תחושת חידלון כמו שיש לגוף ולכן היא מסוגלת להיות שותפה טובה ושפויה לרגע המוות האמנם?

חישבו על זה.

אני שולחת לכם אור, אהבה וחמלה.

אסתי

מהו המטבע שחיים ומוות הם שני צידיו?

איפה הנשמה שלי?

גם כאשר ישנן שאלות רבות אחרות בחיים שלכם שמעסיקות אתכם ונראות חשובות יותר אני ממליצה בחום לעצור ולהתחיל בשאלה – איפה הנשמה שלי? עצם העצירה ועצם ההתייחסות לנשמה שלכם יכולים לאפשר לכם פרספקטיבה אחרת ולתת איכות חדשה לדרך בה תבחנו את השאלות האחרות.

בהמשך לפוסט משבוע שעבר ולשאלה שאני נשאלת לעיתים קרובות האם בגלל שאני כל הזמן רק מכינה את עצמי לרגע המוות אני לא חושבת שאני שוכחת את החיים עצמם?

אני רוצה לומר שלא רק שאני לא שוכחת את החיים אלא לטעון שרק אם במשך החיים שלי אכין את עצמי כראוי למוות ראוי אחיה חיים ראויים. רק אם אקח בחשבון את רגע המוות אוכל לחיות באמת.

כדי שנוכל לבחון את הטענה בואו נתחיל לבדוק מהו בעצם רגע המוות שלנו?

הדלאי-לאמה כתב פעם שכשהאדם מגיע לעולם הזה הוא לובש על עצמו גלימה שמלווה אותו במסע חייו וכאשר הוא עוזב הוא פשוט משאיר את הגלימה המשומשת והבלויה מאחוריו – אז מה או מי ממשיך?

שמעתי מישהו שדימה את זה למכונית שכורה. האדם מגיע לעולם, שוכר מכונית, נוסע ונוסע מתדלק ומתחזק את המכונית עד כמה שניתן לאורך הדרך וכשהמסע שלו מסתיים הוא מחזיר את המכונית השכורה וממשיך בדרכו – אז מה או מי ממשיך?

אני רוצה להביא דימוי נוסף מעט יותר מורכב . אנחנו יורדים לעולם כמו צוללן שיורד למים עמוקים. על מנת להיות מסוגלים לשרוד הוא חייב ללבוש על עצמו חליפה מתאימה ולהיות מחובר למקור חמצן. פעם הצוללנים היו מחוברים בצינור מיוחד לבלוני חמצן שהיו בספינות שנשארו למעלה והיום ישנם בלוני חמצן שהם מעמיסים על עצמם.

אנחנו כמו צוללנים לבשנו חליפה מיוחדת ומתאימה לתנאים אבל צריך לזכור אנחנו לא החליפה. אנחנו צוללנים החייבים להיות מחוברים למקור חמצן אם זה צינור שעולה לספינה שאז צריך לדאוג שהצינור אכן מחובר והוא נקי ומתוחזק על מנת שיהיה מסוגל להעביר את החמצן. או אם אלו בלוני חמצן שיש לוודא שכאשר הם מתרוקנים יש למצוא דרך למלא אותם כשאנחנו למטה במעמקים או אם אין ברירה לעלות לספינה ולמלא אותם. אנחנו צוללנים שכאשר סיימנו את הצלילה אנחנו חוזרים לספינה משילים את החליפה וממשיכים – אז מה או מי ממשיך?

נשאלת השאלה מהו המטבע שחיים ומוות הם שני צידיו?

מה באמת מת ברגע המוות? האם אנחנו מתים וזהו? נגמר? אולי ניתן לשאול באותה מידה האם אנחנו חיים וזהו? מה חי?

בואו נחזור לשאלה מה באמת מת ברגע המוות?  אני כמובן, כמו רבים רבים רבים בעולם אומר שהחלק שמת ברגע המוות הוא הגוף האורגני-הפיזי שלי, אותה גלימה, מכונית שכורה, חליפת הצלילה שאני עוזבת מאחור. 

אז מיד נשאלת השאלה אז מה לא מת ברגע המוות? מהו הדבר אותו צריך וכדאי להזין ולתחזק הן כשאנחנו חיים והן כשאנחנו מתים.

אז שוב, מהו אותו מטבע שחיים ומוות הם שני צידיו?

ועוד משפט – בהמשך לשאלה של אחת מקוראי אני רוצה להזכיר שאין לי רשימת תפוצה להזכיר לכם כשמתפרסם פוסט חדש. עד היום פירסמתי פוסט חדש כל יום ראשון ואם לא יהיו נסיבות מיוחדות אמשיך לעשות זאת.

ובקשה קטנה – אם אתם מכירים אנשים שאתם חושבים שהבלוג יכול להפרות אותם, לעורר בהם שאלות אשמח אם תיידעו אותם בקיומו. 

אני שולחת לכם אור, אהבה וחמלה

אסתי

מה ארצה לומר ברגע המוות שלי?

 איפה הנשמה שלי?

כל עוד אנו חיים השאלה איפה הנשמה שלי צריכה להישאל מדי יום ביומו כמו גם השאלה האלמותית מה ארצה לומר ברגע המוות שלי?

אני לא יודעת אם כבר השתכנעתם בחשיבות השאלה "איפה הנשמה שלי?"  עד כדי כך שאתם לפחות מנסים לשאול, לבדוק ולהתרשם מה אכן קורה עם הנשמה שלכם ובכל זאת אני רוצה להוסיף לרפרטואר שלכם שאלה נוספת – מה ארצה לומר ברגע המוות שלי?

עיצרו רגע!!! חישבו רגע!!! האם אי פעם שאלתם את עצמכם את השאלה הזו או אפילו דומה לה? אם כן, מתי היתה הפעם האחרונה שעשיתם זאת?

למה השאלה הזו כל כך חשובה? 

ראשית, כמו שבודאי הבנתם מהסיפור "המוות באגוז" החיים, במקרה הזה חיים בגוף אורגני-פיזי והמוות, במקרה הזה, המוות של הגוף האורגני-פיזי הינם מיקשה אחת, אין ביניהם הפרדה, הם שניהם חלק מאותה התנועה ששזורה בנו אם אנחנו רוצים או לא.

 אז אם השאלה "איפה הנשמה שלי?" רלבנטית לכל החיים ולא רק לחיים הנוכחיים בגוף האורגני-פיזי הרי השאלה "מה נרצה לומר ברגע המוות שלנו?" מאפשרת התייחסות מודעת לרגע משמעותי בקו החיים.

יש לנו בכל גלגול חיים לפחות שני רגעים כאלו – רגע ההפרייה שמתרחב עד לרגע הלידה ורגע המוות. אלו אותם רגעים בהם אנחנו מצד אחד מתחברים לגוף פיזי ומהצד השני נפרדים ממנו.

ההפרדות יכולה להיות מודעת ויכולה להיות לא מודעת. אם אפילו רק תשאלו את השאלה "מה ארצה לומר ברגע המוות שלי?" הרי עצם השאלה הינה טיפה של מודעות. אם תענו עליה, התשובה תוכל להפוך ולהיות עמוד אש ההולך לפניכם ומאיר לכם את הנתיב.

לדוגמא – כשלפני שנים רבות ניסיתי לענות על השאלה הזו התשובה שהתגבשה היתה: שמה שארצה לומר ברגע המוות שלי הוא שהצלחתי למות מודעת יותר ממה שהייתי כשהגעתי לסיבוב החיים הזה. מאותו הרגע התבהרו לי דברים רבים כמו למשל שאני רוצה לבדוק ולבחון איך הייתי כשנולדתי, עם איזו נשמה ובאיזה רמת מודעות הגעתי לגלגול החיים הנוכחי. בנוסף, היה לי ברור שאבנה את חיי בצורה כזו שכל מה שעוזר לי לפתח ולעדן את המודעות שלי צריך להיות בחיי וכל מי ומה שמפריע  לזה או לא מאפשר את זה או לא מעודד את זה יוצא מחיי. כל החיפוש שלי מאותו רגע הן מבחינת סביבת החיים שלי, הלימודים, העיסוקים, וכל דבר אחר בחיי צריך להיות מסונכרן עם התשובה, עם המטרה, עם עמוד האש הזה . כל זאת על מנת שאוכל להיות שמחה עם התשובה שאתן לעצמי ברגע המוות.

אינני יודעת מתי אמות ולכן אני צריכה לוודא שכל יום בחיי מאפשר לי התעדנות, איסוף טיפות מודעות כדי שאם אמות היום, מחר ,מחרתיים או אחרי אהיה מסוגלת לעמוד במטרה.

יהיו כאלו שישאלו – אם את כל הזמן רק מכינה את עצמך לרגע המוות, את לא חושבת שאת שוכחת את החיים עצמם?

מה אתם חושבים? אתן לכם שבוע לחשוב על זה לפני שאתייחס אליו.

אני שולחת לכולכם אור, אהבה וחמלה.

אסתי