מהו המטבע שחיים ומוות הם שני צידיו?

איפה הנשמה שלי?

גם כאשר ישנן שאלות רבות אחרות בחיים שלכם שמעסיקות אתכם ונראות חשובות יותר אני ממליצה בחום לעצור ולהתחיל בשאלה – איפה הנשמה שלי? עצם העצירה ועצם ההתייחסות לנשמה שלכם יכולים לאפשר לכם פרספקטיבה אחרת ולתת איכות חדשה לדרך בה תבחנו את השאלות האחרות.

בהמשך לפוסט משבוע שעבר ולשאלה שאני נשאלת לעיתים קרובות האם בגלל שאני כל הזמן רק מכינה את עצמי לרגע המוות אני לא חושבת שאני שוכחת את החיים עצמם?

אני רוצה לומר שלא רק שאני לא שוכחת את החיים אלא לטעון שרק אם במשך החיים שלי אכין את עצמי כראוי למוות ראוי אחיה חיים ראויים. רק אם אקח בחשבון את רגע המוות אוכל לחיות באמת.

כדי שנוכל לבחון את הטענה בואו נתחיל לבדוק מהו בעצם רגע המוות שלנו?

הדלאי-לאמה כתב פעם שכשהאדם מגיע לעולם הזה הוא לובש על עצמו גלימה שמלווה אותו במסע חייו וכאשר הוא עוזב הוא פשוט משאיר את הגלימה המשומשת והבלויה מאחוריו – אז מה או מי ממשיך?

שמעתי מישהו שדימה את זה למכונית שכורה. האדם מגיע לעולם, שוכר מכונית, נוסע ונוסע מתדלק ומתחזק את המכונית עד כמה שניתן לאורך הדרך וכשהמסע שלו מסתיים הוא מחזיר את המכונית השכורה וממשיך בדרכו – אז מה או מי ממשיך?

אני רוצה להביא דימוי נוסף מעט יותר מורכב . אנחנו יורדים לעולם כמו צוללן שיורד למים עמוקים. על מנת להיות מסוגלים לשרוד הוא חייב ללבוש על עצמו חליפה מתאימה ולהיות מחובר למקור חמצן. פעם הצוללנים היו מחוברים בצינור מיוחד לבלוני חמצן שהיו בספינות שנשארו למעלה והיום ישנם בלוני חמצן שהם מעמיסים על עצמם.

אנחנו כמו צוללנים לבשנו חליפה מיוחדת ומתאימה לתנאים אבל צריך לזכור אנחנו לא החליפה. אנחנו צוללנים החייבים להיות מחוברים למקור חמצן אם זה צינור שעולה לספינה שאז צריך לדאוג שהצינור אכן מחובר והוא נקי ומתוחזק על מנת שיהיה מסוגל להעביר את החמצן. או אם אלו בלוני חמצן שיש לוודא שכאשר הם מתרוקנים יש למצוא דרך למלא אותם כשאנחנו למטה במעמקים או אם אין ברירה לעלות לספינה ולמלא אותם. אנחנו צוללנים שכאשר סיימנו את הצלילה אנחנו חוזרים לספינה משילים את החליפה וממשיכים – אז מה או מי ממשיך?

נשאלת השאלה מהו המטבע שחיים ומוות הם שני צידיו?

מה באמת מת ברגע המוות? האם אנחנו מתים וזהו? נגמר? אולי ניתן לשאול באותה מידה האם אנחנו חיים וזהו? מה חי?

בואו נחזור לשאלה מה באמת מת ברגע המוות?  אני כמובן, כמו רבים רבים רבים בעולם אומר שהחלק שמת ברגע המוות הוא הגוף האורגני-הפיזי שלי, אותה גלימה, מכונית שכורה, חליפת הצלילה שאני עוזבת מאחור. 

אז מיד נשאלת השאלה אז מה לא מת ברגע המוות? מהו הדבר אותו צריך וכדאי להזין ולתחזק הן כשאנחנו חיים והן כשאנחנו מתים.

אז שוב, מהו אותו מטבע שחיים ומוות הם שני צידיו?

ועוד משפט – בהמשך לשאלה של אחת מקוראי אני רוצה להזכיר שאין לי רשימת תפוצה להזכיר לכם כשמתפרסם פוסט חדש. עד היום פירסמתי פוסט חדש כל יום ראשון ואם לא יהיו נסיבות מיוחדות אמשיך לעשות זאת.

ובקשה קטנה – אם אתם מכירים אנשים שאתם חושבים שהבלוג יכול להפרות אותם, לעורר בהם שאלות אשמח אם תיידעו אותם בקיומו. 

אני שולחת לכם אור, אהבה וחמלה

אסתי