למות נכון – אומנות נשכחת

איפה הנשמה שלי?

זוהי שאלה שאסור לוותר עליה. זוהי שאלה שחשוב לשאול כל יום. זוהי שאלה שאפשר ורצוי לשאול גם ילדים. זוהי השאלה הראשונה שתשאלו כשקורה לכם משהו שגרם לכם לעצור את נשימתכם.

כן, אני יודעת , אני חוזרת על עצמי אבל אני עושה זאת כדי להעיר ולהאיר את תשומת לבכם.

ועכשיו לשאלה חשובה לא פחות – מהו מוות?

זהו הנושא בו אני רוצה לגעת בפוסטים הקרובים. ישנן זויות רבות מהן ניתן להתחיל מאחר והנושא הוא רב-מימדי אבל בחרתי לפתוח בסיפור עם אירי שבעלי שהינו מספר סיפורים כפי שכבר ציינתי בעבר מספר אותו לילדים כשהוא רוצה להפגיש אותם בפעם הראשונה עם נושא המוות. זהו אחד הסיפורים היפים שאני מכירה שמסבירים את המוות בצורה טובה במיוחד ומצאתי לנכון לשתף אתכם, קוראי היקרים, ואתם תסיקו את המסקנות.

המוות באגוז

ג'ק ואימו התגוררו בבקתה קטנה על חוף הים. הם היו עניים מאד ולכן ג'ק היה יוצא כל בוקר לסיור לאורך החוף, לראות מה הביאו גלי הים אל החוף. חלק ממה שמצא היה שומר וחלק היה מוכר. כך היה להם לפעמים מספיק כסף למחיתם.

בוקר אחד אימו של ג'ק חשה לא בטוב. היא נראתה חיוורת וחלשה מאד. ג'ק היה מאד מוטרד אך לא ידע כיצד לעזור לה. היא הרגישה שהוא רק יכביד עליה ולכן עודדה אותו לצאת  כהרגלו כל יום. ג'ק הסכים איתה; הוא ממש פחד לחשוב על כך שיום יבוא והוא ישאר לבד. הוא יצא לסיורו היומי לאורך החוף בתקווה שזה יעזור לו להסיט את מחשבותיו הקודרות.

הוא לא הרחיק לכת ופגש באדם שבא מולו. האיש לבש שחורים והחזיק בידו חרמש גדול.

הזר בירך את ג'ק לשלום.

ג'ק, ששמע לא מעט סיפורים ואגדות בילדותו, חיבר מיד אחד לאחד.

"אתה המוות", אמר ג'ק.

"אכן כן". ענה הזר.

"ולאן מועדות פניך?" שאל ג'ק בחשד גדל והולך.

"לא רחוק מכאן". ענה המוות, "יש בקתה קטנה ואני הולך לקחת משם אישה שהגיע זמנה והיא מחכה לי".

"לא בא בחשבון" צעק ג'ק והתנפל על המוות בחמת זעם. הוא חטף את החרמש מידיו ושבר אותו לשנים, הוא היכה אותו בכל חלקי גופו. המוות ממש הופתע. הוא לא יכול היה להתגונן בפני ג'ק שהרגיש שחיים שלמים תלויים בו. ככל שהכביר ג'ק במכות ובמהלומות המוות התכווץ והתמזער. ג'ק המשיך להכות בו עד שהמוות הפך ממש קטן. ג'ק מצא קליפת אגוז במים, דחף את המות פנימה והשליך אותה רחוק ככל האפשר.

הוא הסתובב ורץ חזרה הביתה לספר לאימו. הוא מצא אותה בריאה, שמחה וחייכנית. לא היה זכר לתחושות הכבדות של אותו בוקר.

הוא היה מאושר והחליט שלא לספר לה על המפגש המוזר על החוף.

אימו של ג'ק החליטה לעשות ארוחת בוקר מיוחדת לחגוג את הבראתה. אבל כשניסתה לשבור ביצים לחביתה הביצים לא נשברו; הן נפלו מידיה על הרצפה ואף לא נסדקו.

היא לא נחלה הצלחה גדולה יותר כשניסתה לחתוך ירקות. הסכין פשוט סירב אפילו לעשות סימן.

"זה ממש מוזר". אמרה. "אולי תלך לכפר ותקנה שם משהו לאכול?" הציעה לג'ק.

הוא נענה ברצון – הוא היה רעב מאד בעקבות הרפתקאת הבוקר שלו – ופנה ללכת אל הכפר.

כבר מרחוק הוא ראה התקהלות ליד האטליז שהיה ממש בקצה הכפר.

"מה קורה כאן?" שאל כשהגיע חסר נשימה.

"הקצב אינו מצליח לשחוט אף חיה!" ענה לו מישהו.

"הוא כבר ניסה לשחוט תרנגולת, חזיר ועגל," הוסיך אחר, "אבל הסכין שלו מחליק מעליהם כאילו היה עשוי מעץ".

"אף אחד לא הצליח לאכול שום דבר מאז הבוקר", רטן מישהו בעצבנות.

"מעשה כשפים" אמרה מישהי.

ג'ק הבין שאין לו מה לחפש שם וחזר הביתה לספר לאימו על החדשות הרעות.

"איזה מין יום מוזר" אמרה אימו. "מענין במה זה קשור".

"זה עוד כלום", אמר ג'ק, שהתחיל לחשוד שהכל קשור לארוע של הבוקר. "יש לי משהו עוד יותר מוזר לספר לך".

והוא סיפר לאימו על השתלשלות הענינים על החוף.

"הו ג'ק יקירי" אמרה האם. " עשית טעות גדולה . אתה חייב להבין שבלי מוות אין חיים. אם שום דבר לא מת שום דבר לא נולד, שום דבר לא משתנה. חיים ומוות הם שני צדדים של אותו מטבע. תאר לעצמך שלא נוכל לאכול מאומה אבל גם לא נוכל למות; אתה מדמיין לעצמך חיי נצח ברעב נורא שכזה? איזה מין חיים הם אלה? אתה חייב לחזור ולשחרר את המוות. יש לו תפקיד חיוני בחיינו!"

"אבל אז את גם תמותי", התנגד ג'ק.

"נכון מאד המוות הוא חלק מהתנועה הטבעית של כולנו" אמרה אימו, "הגיע לי לחיות ומגיע לי למות."

לג'ק לא היתה ברירה והוא יצא שוב לסייר לאורך החוף. הוא היה מיואש. הוא לא אהב אף אחת מהאפשרויות שעמדו על הפרק: מצד אחד אם ישחרר את המוות אימו תמות, ומצד שני אם לא ישחרר ?? הוא לא היה בטוח כלל שימצא אותו. מי יכול למצוא קליפת אגוז בים. הרבה יותר קל למצוא מחט בערימה של שחת...

הוא הלך שעות על שעות ולא מצא מאומה. הוא כבר הסתובב ופנה לחזור לביתו ואז, באור קרני השמש האחרונות של השקיעה, ראה אגוז צף על הגלים.

הוא רץ אליו, לקח אותו ופתח אותו. המוות התקפל מתוכו וחזר לצורתו המקורית.

"אני ממש מתנצל". אמר ג'ק. "טעיתי. לא הבנתי. הנה, אפילו תיקנתי לך את החרמש. הוא יותר טוב מחדש".

"אני שמח שלמדת משהו" אמר המוות, "זו הבנה חשובה באין כמותה"...

ג'ק חזר לביתו. הפעם, כשהמוות בא לבסוף לקחת את אימו, הוא לא ראה אותו מגיע...

אני שולחת לכם אור, אהבה וחמלה.

אסתי

טראומה – פצע אנרגטי - סיפור אמיתי

איפה הנשמה שלי?

הרבה חויות בחיים יכולות להפוך לטראומטיות ולהישאר כפצע אנרגטי אם איננו בעלי מודעות מספקת, מה מאפשר לנשמה שלנו לדעת את דרכה חזרה אלינו אחרי שהיא פרחה, ולכל הפחות מאפשר לנו להיות מספיק עירניים שזה מה שהיא עשתה.

מודעות היא ההגנה הטובה ביותר שיכולה להיות לנו בחיים.

מודעות היא הדלק הטוב ביותר שיכול להיות לנו על מנת לעבור את החיים האלו בצורה נאותה ולהמשיך במסע שלנו.

כמו שהבטחתי אני מביאה בפוסט הזה סיפור פשוט ואמיתי על מנת להמחיש לכם את הנושא של טראומה.

בחור צעיר בתחילת שנות העשרים שלו הגיע אלי וסיפר שמזה שנים רבות הוא נאבק בחרדת נטישה. הוא לא מבין ממה זה נובע אבל זה מאד מקשה עליו מאז ילדותו. כל פעם שאימו ניסתה לעזוב אותו בגן הילדים או עם בייבי-סיטר הוא היה נכנס להתקף חרדה, מתחיל לבכות וחווה פחד גדול. הוא ניסה במשך השנים להתגבר על הפחד באמצעות טיפולים פסיכולוגיים, אוטו-סוגסטיה וכל דבר שהוצע לו אך הטיפולים הללו סיפקו רק הקלה זמנית אבל לא פתרו את הבעיה.

לאחרונה הוא פגש בחורה נחמדה והיחסים איתה חשובים לו מאד. הוא חי עם תחושה מתמדת שהיא תעזוב אותו והוא יודע שזה בכלל לא קשור אליה והוא נחוש לפתור או לפחות להבין מה הבעיה.

הוא הגיע אלי מאחר ומישהו סיפר לו שאני מטפלת באירועים טראומטיים באמצעות רגרסיה והוא מעוניין לבדוק האם קרה משהו בחייו שהוא אינו מודע לו שיכול להיות הגורם לכל הבעיה.

כשיישמנו את הכלי של רגרסיה בתהליך הגענו מיד לאירוע שקרה כשהבחור היה תינוק בן שלושה שבועות. בוקר אחד, אחרי שהוא נרדם, אימו, כמו כל אם אחרי לידה, ניצלה את ההזדמנות ללכת להתקלח בנחת. משהו העיר אותו משנתו והוא החל לבכות וציפה שאימו תגיע אליו מיד. האם לא שמעה אותו בוכה בגלל זרם המים במקלחת ורק אחרי שסיימה ויצאה שמעה אותו והגיעה אליו במרוצה. הבחור ראה בזמן הרגרסיה שמרגע שהתעורר ובכה עד לרגע שאימו הגיעה, הרימה אותו וחיבקה אותו, נשמתו פרחה ופחד עטף אותו. הוא הרגיש לבד בעולם ושהאשה שטיפלה בו עד לאותו רגע נעלמה ולא תחזור יותר. 

ברגע שהוא ראה, הרגיש והבין מה קרה היא קל מאד לשחזר את האירוע באופן מודע. ראשית הוא ביקש מישויות-אור להיות עם התינוק במשך כל זמן האירוע על מנת שלא ירגיש לבד בעולם. הוא גם הסביר לתינוק ולנשמה שלו שהאמא רק מתקלחת וביקש מהנשמה שכאשר התינוק מתעורר היא תבקש עזרה מישויות-האור במקום להיות בפאניקה ולפרוח החוצה. אם היא תשאר התינוק לא ירגיש נטוש. כשהבחור שיחזר את האירוע עם ההבנה והמודעות החדשה ועבר על פני הנסיבות הוא ראה שהנשמה לא פרחה, התינוק לא בכה באופן היסטרי אלא חייך והאמא מגיעה ברגע שסיימה להתקלח ומחבקת את התינוק. במשך תהליך השיחזור הוא גם הבין שאם היה חי את חייו בלי הרגשת הנטישה הזו היה לו הרבה יותר קל כילד להסתגל לגן, לבקר אצל חברים וכד' מבלי לחשוש שאמא שלו "לא תהיה שם" כשהוא יחזור הביתה. וכמובן היה חי את חייו ללא חרדת נטישה.

לאחר שסיימנו הוא הרגיש שהוא הרבה יותר מוכן להמשיך את חייו ואת היחסים החדשים שלו עם חברתו.

אני מקוה שכולכם נהניתם מחג השבועות ושתהיה שנה מעולה עד החג הבא

 

אני מעבירה אליכם קוראי היקרים אור, אהבה וחמלה.

אסתי

טראומה – פצע אנרגטי

איפה הנשמה שלי?

בפוסט הזה אני מתכוונת לכתוב על ההגדרה של טראומה. דיברתי כבר על טראומה מבלי להשתמש במונח הזה, אבל כל אירוע שבו הנשמה נעתקת עלול להתפתח לטראומה. ציינתי כבר מספר תופעות כמו "חלקים חסרים" ו"הדבקויות אנרגטיות" שהן תוצאה ישירה של נשמה שנעתקה ולכן הם ללא כל ספק טראומות.

על מנת לוודא שהנשמה נקיה ושלמה, חיוני לטפל בטראומות בין אם הן מהחיים הנוכחיים ובין אם -  במידה ויש צורך –הן מחיים קודמים.

טראומה היא פצע אנרגטי שנגרם ממאורעות מגוונים שבהם הנשימה של אדם נעתקה ונשמתו התנתקה לשניה, לדקה, לכל החיים או במוות. אירועים אלו יכולים להיות טראומטיים ברמות שונות. טראומה יכולה להיגרם כשתינוק בוכה, בתאונת דרכים, משינוי  או בתקופת מעבר בחיים וכד'.

הנשימה נעתקת והנשמה מתנתקת ופורחת מאחר והאדם תופס את האירוע כמשהו קשה ולא רוצה להרגיש את הכאב, את הפגיעה וכל דבר אחר שקשור לאירוע. כאשר הנשמה מנותקת גם האדם למעשה מנותק ממה שקורה וזה מקהה את התחושות הקשות ואת הרגשות שמזוהות עם האירוע. כשהאירוע מסתיים זה הזמן לחזור ולנשום שוב והנשמה יכולה לחזור למקומה אבל אז כמו שכתבתי בפוסטים קודמים יכולים לקרות מספר דברים:

הנשימה חזרה למסלולה הנשמה חזרה למקומה והאירוע הסתיים ללא פצע, ללא טראומה. העניין הזה סגור.

הנשימה חזרה למסלולה הנשמה חזרה לגוף אבל לא למקומה והיא לא לגמרי מסונכרנת עם הגוף הפיזי. לפיכך האירוע בעצם לא הסתיים והענין לא סגור.

הנשימה חזרה למסלולה אבל הנשמה או חלקים ממנה לא חזרו לגוף וחומר זר "ניצל" את ההזדמנות ונכנס במקומם - הדבקות אנרגטית. האירוע לא הסתיים והענין הזה לא סגור.

הנשימה חזרה למסלולה אבל הנשמה או חלקים ממנה לא חזרו לגוף – חלקים חסרים. האירוע לא הסתיים והעניין הזה לא סגור.

כל אירוע שלא הסתיים והעניין לא סגור הוא טראומה ואנחנו יכולים לכנות אותו "עניין לא סגור".

או כמו שאומרים באנגלית: An unfinished business.

האירועים שיוצרים טראומה – פצע אנרגטי – הם שונים ומגוונים. חלק מהפצעים נגרמים בגלל התנסויות פיזיות כמו תאונות דרכים, פציעות, ניתוחים ועוד רבים אחרים. חלק נגרמים מחויות רגשיות כמו ילדים שניתנו לאימוץ, פרידה בין בני זוג, גירושין של הורים וכד'. חלק מהפצעים נגרמים על ידי מאבקים מנטליים למשל כשהאגו שלנו נפגע במיוחד. ישנם גם פצעים רוחניים כמו מה שקרה להרבה מאד יהודים שעזבו את הדת אחרי השואה מאחר והם לא יכלו להבין כיצד אלהים איפשר לדבר כזה לקרות.

חלק מהטראומות עלולות להפוך לכרוניות אם, לאחר האירוע המקורי שגרם לטראומה, החיים המשיכו בנתיב שהביא לחיכוך יומיומי עם הפצע. זה גורם לזליגה מתמשכת של אנרגיה ולבסוף  לחסך ולחוסר אנרגטי, כמו שקורה במחלות כרוניות עם כל ההסתעפויות וההשלכות שלהן.

מוות לא מודע הינו טראומה שנגרמת עקב העובדה שברגע המוות, או אולי קצת לפניו, הנשמה מתנתקת מהגוף בלי החלטה מודעת של האדם לשחרר אותה, אלא כחלק מהסחיפה של האירוע.

מוות צריך להיות עניין סגור, עסק סגור ולהעשות בצורה נאותה אבל מאחר ושכחנו כיצד למות נכון, כיצד למות בצורה ראויה, המוות הוא לעיתים קרובות הפתעה. הרבה מאד פחדים הם סביב המוות וזה מונע מאיתנו למות נכון. לכן רגע המוות הופך להיות טראומה הן לאדם המת והן לסביבתו.

על מנת שהנשמה תהיה נקיה עלינו לרפא פצעים אנרגטיים. אם הם לא מטופלים הם לא ירפאו וימשיכו לדמם ויהפכו להיות אלמנט רגיש במערכת שלנו. לעיתים, כשאנחנו ניגשים לטפל בטראומה כלשהי, אנחנו עלולים למצוא שזו רק שכבה חיצונית של טראומות ישנות, פצעים עתיקים, זיהומים שנאספו באזור רגיש.

כל טראומה, כל פצע אנרגטי, כל עסק לא סגור הוא מאגר של לכלוך אנרגטי, של מקום לא שלם ושל זליגה אנרגטית.

אנחנו יכולים למיין אירועים טראומטיים שונים ולהגדיר אותם אבל אני לא רוצה להגזים בהגדרות וחשוב לזכור שבכל מקרה כל אירוע הוא יחודי. כל אחד מאיתנו הוא לגמרי שונה מכל אחד אחר. לכן כל אירוע טראומטי הוא שונה מכל אירוע אחר. הנסיבות שמאפשרות טראומה לקרות שונות גם הן.

בפוסט הבא אני אביא דוגמא על מנת להמחיש בפניכם את הנושא אבל אני רוצה לחזור ולהדגיש שוב שכל מאורע טראומטי הוא נושא לטיפול ולריפוי.

בפוסטים קרובים אנסה להתחיל ולגעת בנושא המוות. 

אני שולחת לכם אור, אהבה וחמלה

אסתי