פוסט טראומה בקרב ילדים בעוטף עזה

איפה הנשמה שלי?

התכוונתי השבוע לכתוב על התעללויות מיניות ואונס אבל אדחה את זה לשבוע הבא כי ראיתי כתבה של אלמוג בוקר בחדשות ערוץ 10 על התופעות של פוסט-טראומה אצל ילדים בעוטף עזה. החלטתי שחשוב יותר שאתייחס לזה אולי מה שאכתוב יוכל לעזור ולו לילד אחד.

בפוסט הקודם ציינתי את התופעה של הלם קרב או כפי שקוראים לה: חיילים שסובלים מתופעות של פוסט- טראומה. כתבתי בפוסט שגם אנשים שנמצאים באזור קרבות עלולים לסבול מהתופעה.

 ילדים בעוטף עזה סובלים מהלם קרב.

ילדים בעוטף עזה סובלים – כמו שאלמוג בוקר ציין – מתופעות של פוסט- טראומה.

ילדים בעוטף עזה, רובם ככולם סובלים מהתופעה של "נשימתי נעתקה ונשמתי פרחה" שקרתה להם לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש פעמים אלא הרבה הרבה פעמים. חישבו על זה. כל פעם שיש איזשהו רעש שעלול להפחיד אותם אזעקה, פיצוץ, נפילה קרובה, בהלה - מה קורה?

מי שכבר קרא פוסטים קודמים יכול כבר להסיק מה קורה. האם אנו בטוחים שבכל המיקרים בהם הילדים פחדו ואפילו רק מהקולות, הנשמה אכן חזרה למקומה?.

לפי סיפורים ששמעתי, קראתי, ראיתי בכתבות ומהפרספקטיבה שעל פיה אני בוחנת את המציאות ושכוללת את הרבדים האנרגטיים, ההנחה שלי היא שרוב רובם של הילדים, ולצורך הענין גם המבוגרים, נשימתם נעתקה ונשמתם פרחה ולא כולה, אם בכלל, חזרה למקומה.

מי שמכיר ילדים מעוטף עזה ורוצה לעזור להם לגדול שלמים ובריאים, העלו בפני הוריהם גם את האפשרות האנרגטית. הציעו להורים  לשאול את הילדים: "איפה הנשמה שלך?". מהנסיון שלי כמרפאה עם ילדים בהם טיפלתי, הם בדרך כלל יודעים למה הכוונה, הם בדרך כלל מבינים את השאלה והם בדרך כלל עונים בפשטות אמיתית. כל תשובה תוכל לתת להורים איזשהי אינדיקציה למצב האנרגטי של הילד שלהם שללא כל ספק הוא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על התופעות שנקראות פוסט-טראומה.

כמו שכבר כתבתי בעבר – ברגע שהנשמה או חלק ממנה יוחזרו למקומם יווצר בסיס אנרגטי יציב וזה יאפשר למערך הטיפול בילדים להיות קל יותר, יעיל יותר ופורה יותר.

אני רוצה להדגיש שוב, כמו בפוסט הקודם, שהתהליך של החזרת הנשמה הינו תהליך מודע שאינו מערב, בשום צורה, התערבות היפנוטית כלשהי ודומיה.

עם ילדים ישנם אמצעים רבים ומגוונים שמאפשרים לעשות את התהליך הזה  בצורה פשוטה ואפקטיבית.

אני שולחת לכולם אור, אהבה וחמלה.

אסתי